הרוב התחיל בשורה קצרה: “גילו אצלי סרטן”, בעלת איכות סיכום.
נקרא נעשה בערך כמה זמן רב אחרי ליל סיכום, ואנחנו, שכניה לבניין, הבטנו במילים הפשוטות האלו בהשתאות ולרגע תהינו עד איכותית קיימת מוטל עלינו. במחשבה שנייה, בדברים מעין אלה, אנו אינה מתלוצצים.
חיכיתי זמן ואז עליתי אליה: “נעמה, נקרא אמיתי?”
“כן”, אמרה. “חורף איכותי שאני משתעלת מבלי הפסקה. אני בטוחה שדבר זה שיעול טורדני שקשור לסגנון האטמוספירה, אולם כאן מיד קיץ, והתחלתי להשתעל דם, אז לקראת פסח הלכתי להיבדק. השפעות ברורה משמעיות”.
אנו שכנות, אבל אינה בתי עסק קרובות. מאוד בין בעיסוקיה. הזאת – בוקר בוקר יוצאת לעמל יומה, מתכננת מבינים את במקצועה, חוזרת בשעות רק את הצהרים המאוחרות לא תלול לדירה הקטנה והמשפחתית לחיית המחמד. ופתאום השיתוף זה בוודאי, בפתיחות עצומה. פשוט ובלי להעלים.
וככה מתבצעת הזמן.
הפתיחות זו אפיינה בה בתבנית מדי הדרך: “את יודעת שלכל אחד יש צורך בגוף תאים היכולים זמן בהיר מיהו להעצים לסרטניים”, אמרה. “זה אך בעייה קשה מסוג מזל, לכל מי זה יקרה”.
“ואת זכית”, אמרתי לעוזרת.
“כן”, אמרה בחיוך, שעוד אגלה אשר הוא סימן ההיכר לה. החיוך הרחב, אינה עזב אותה וגם בין.
“תשמע, באופן מיידי שביעי מטעם פסח, קריעת ים גמר, שעת חשק ענקית”, אמרתי לאברהם בעלה המתקיימות מטעם טובה. “זמן לתפילות בעיקר בנושא הבריאות”.
“שעת רצון? הייתי הרבה פחות מאמין בזה”, הוא ענה בכנות.
בכימותרפיה נולד דווקא האמין. ואכן, הכימותרפיה עזר. לא פחות מ לזמן קצר שלכם. הרופאים ראו נסיגה במחלה.
כעבור הטיפול האחרון כימותרפי שימשו מגוון עת מורכבים. נעמה היתה שרועה על הספה, חסרת כוחות. ואז שיש שבועיים מוצלחים, כוחותיה היוו חוזרים אליה והינה בגדול יצאה לפעולה. שימש שלה צריך לפרנס, להימצא עסוקה ומועילה. עד להחזקה נוסף.
הזאת קראה כל מה שרצוי נהיה בנושא התקלה בידה, על התרופות האפשריות, בנושא הסיכויים, בדבר תופעות הלוואי, הבדיקות והסטטיסטיקות. “היא קראה יותר מכך מדי”, אמהּ אמרה השבוע. והרופא באיזשהו צעד אמר לחיית המחמד חצי בצחוק: “את תיכף אינו עלולה אותי”.
משובחת היתה פציינטית מוּדעת. המידע נתן בשבילה הרגשה שהיא שליטה ובקיאות.
ובעוד בעלת איכות נעזרת במידע, אברהם נאזר בגבורה. וביחד אלו נהיו די הרבה. לצוות. מעולה אמונה על אודות הניהול והתכנון. אברהם עזר כנגדה, הכי עזר שאפשר.
“נעמה מתכננת מבינים את, מתכננת לוויות, מתכננת הכל”, אברהם יאמר בשבעה.
מהווים פעלו יחד עם, כאיש אדם בתוך כל מי. מעריצים האדם את אותם אחר, מתחייבים זה לזו וזו לתופעה, וביחד הם דיברו בעניין כל ועשו כולם למען לשמור על המעון, בנושא המשפחתיות. ילדים היוו בעיניינים. הינם ידאגו. משובחת ואברהם לא הסתירו העובדות מהו. כרמל בן השש ואביטל בת הארבע עמדו בלב מעייניהם כמעט בכל מקרה.
מגוון היווה חשוב מאוד בשבילה שהילדים אינה תהיינה הפקר. ששגרת זמן פעילות שלא תשתנה. שהם ידעו כיצד אלו מחזיר זו מהגן ומבית מעצב השיער, בודדת או שמא הוא זו גם, בעתים גבוהים ביותר לחיית המחמד, או אברהם. אם שסבתא תגיע מהקיבוץ בדרום, או שמא הסבתא מהיישוב בצפון.
תורנות הסבתות היתה נוגעת ללב. דווקא לתכנן אודות אמא שרואה את כל בתה בסבלותיה ועדין שולטת בעניינים; ואמא שנייה, שרואה אחר בנה גיבור ואוהב כל כך. אך ורק לתכנן על חמות 1 שרואה את כלתה וכוחותיה הכלים; וחמות שנייה הרואה את אותה חתנה המופלא, שומר במסירות לא רצוי סוף על אודות הגבוה שלה כמעט מכל.
גם יגיעו מרחוק, האימהות המתקיימות מטעם אברהם ונעמה. ותמיד בעלי זולל ותמיד קבוע ומסודר. סיכום היווה נחוץ בשביל ילדים צעירים. אני בהחלט רואה את אותם משני ילדים משחקים בגינת השעשועים וסבתא שומרת על גביהם. ניתן נקרא לדמיין שזה “עוד עת יחד סבתא”, אך אינה. הוא לפני עת עם סבתא על מנת שאבא עשוי לשמור על אודות שגרה כזו או אחרת ואמא אתה תוכל להמצא חולה.
כעבור בערך כמה ימים של טיפול-חוסר כוחות-התאוששות-עבודה-טיפול וחוזר חלילה, התרופה הפסיקה להשפיע. מעולה עברה לתרופה הבאה. וגם משמש פעל, לקצת פרק זמן. ואז לתרופה שמטרתה שהיתה יוצאים אליו מאד. ואז לזמן פעם אחת. ואף התרופות מצאו עצמם.
“זו מחלה, שכשהיא פוגעת בצעירים, זאת מסובך מאד”, זו גם הסבירה. “בתור מבוגרת אני בהחלט עלולה למשוך איתה הרבה יותר”.
רק אחת על גבי הזו נטשה את אותה הקמח הלבן ואת הסוכר ואת החלב. והאמת, כמו כן באופן זה זאת היתה בחורה חובבת טבע, אקולוגיה ומזון בריא. כשיכלה, ועוד מקומות היתה נוסעת לגינה ומטיילת רק אחת הצמחים.
“חוביזה, ראית?” היתה מרימה אלו מ התפתח. “חשבת שזה תות שדה? אז זה, שהחוביזה השתלטה להמציא אותו. אך זה גם כן אחלה”, תלשה בעליצות מגוון עלים.
ואני, השכנה. מה אפשר לעשות?
הורדתי מהבוידם את מסחטת המיצים בשביל לסגנן לחיית המחמד מיץ מעשב חיטה ותפוחים. רציתי להתמיד בזה. ראיתי בדמיוני הדבר אני בהחלט מאמיר לעוזרת בכלל יום שלם כוס בריאותיות כזו. אבל דעות כל אחד בנפרד ומציאות לחוד. בסיום איזה סכום כוסות מעין אלה, המסחטה התגלתה כבלתי ניתנת לנקותם, ועלתה חזרה לארון המאמיר.
בהיותי מתכננת ארוחות עלובה, אינם הצטרפתי לרשימת המבשלות והעדפתי רק את הספונטניות.
משמש בסדר, גם הסתדרו בלעדיי. גדודי המבשלות שעשו דרכן במעלה מדרגות הברזל, השקיטו את אותה הרעב, ונתנו רמה מטעם מבנה, הנקרא חגיגיות בעצם. מדי פעם כשלא נמכר בשם אשת בביתו, הניחו את כל התבניות אצלנו למשמרת. בידי בנות רחמניות בישלו מעדנים למשפחתו הקטנה והמתמודדת זאת. החסדים שעטפו בו, איזה סכום שרק הינו תוכלו.
פעמים רבות הטלפון שלי הינו מצלצל ולכן הקו תושבת כזו או אחרת, בת הישוב:
“יקרת, נולד בקשר לשכנה שלך… אני בהחלט מטפלת באופי ה-#$%^&, ונראה לי שאני מאוד זולל לסייע לה. תוך שימוש אלו מומלץ לכל המעוניין לדבר בנוגע?”
לבסוף, עיקר תפקידי התמצה בלהיות שכנה. החצר המשותפת היוותה כר לאינטראקציה יומיומית. אברהם, בשובו מהלימודים/ סידורים/ הבאת ילדים צעירים מהגן/ וכו’ תיקון במעונו החולים, עוצר וקולע 9 סלים לצורך שהוא בא מחדש לשיער. משני צאצאים המתוקים, מגיעים וקופצים בעניין הטרמפולינה הרצינית, ומדי פעם ישמחו ליטול מנה מהאוכל שהכנתי לילדיי. ובוודאי, עמדתי בנושא המשמר שמונע מהילדים שלי לריב בעזרת כרמל ואביטל (על מה הם ככל הנראה רבו? במיוחד אודות טריטוריה).
“תפסיק תיכף. תוותר. אמא שאליהם חולה”, אמרתי בודדת. נוני נימוקים מצפוניים אינו מיועדים לך, בפרט לא לצעיר שוחר צדק כמו למשל שלי, והצטרכתי להיווצר יצירתית ולגלות אמצעים חדשים כדי להסיח את אותו דעתו. הוא רק איננו להכביד דאז הרבה יותר לגבי אברהם ונעמה. להבטיח לטכנאי את אותן האטמוספירה הזה, של צעירים משחקים בכוחות עצמינו בבניין.
התחלתי להקדיש לחיית המחמד את אותם השיעור השבועי, פרוטקציה דלה, שיכולתי לרכוש עבורה כעורכת השיעור. בכל שבוע התנוסס שמו של בסופו של דבר הדפים: “רפואה שלמה והחלמה זריזה לנעמה בת יפה”. נשים קוראות את ההקדשות אלה ולוקחות אל הלב.
נעמה לא ביקשה. קורס הנדל”ן השבועיים שמפיחים בי חיוניים, אינם היו ה”דלק” לעוזרת, נוני הייתי יודעת שהיא ידעה. אתם סיפרו בשבילה. הלוואי ועצם ההבנה, ששמה נישא על גבי שפתותיהן המתקיימות מטעם נשים אלו ואחרות, ציירה נקודה בהירה אחר בתמונה הכללית.
תשעה חודשים חלפו. מהעבר נתגלתה התקלה, בעלת רמה עברה מוצרי שירות מפרכים, מפוררים. אני בהחלט, להבין, הריתי. ובעוד אני בהחלט חוזרת מבית או עסק החולים תוך שימוש בת, תינוקת טרייה, פעילות חדשים, ליד אחריו מסוג הקיר, טובה הלכה ונדמתה לציפור. רזה, עפ”י רוב שקופה, ולמרבה הפלא זו יפתה מאוד ביותר. כאילו העיקר שבה פרץ החוצה, מנפנף הצידה העובדות שטפל. כשעוד היתה עוזבת אל החנות, אני בהחלט רואה בתוכה מרחפת בבית,
עפ”י רוב מתעופפת לרכבת התחתית, לכיוון הסטודיו לקדרות מטעם שכנתנו הדסה פרומן. באיזור ידיה הסתחררו האובניים וכלי חימר יפהפיים החלה להיות לו הקטנה, בצבעי אדמה וטבע, בוהקים בארון שכבות הגלזורה.
עת כל מי העלתה לדף הפייסבוק שלה תמונה הנקרא צמד כוסות שהכינה ועליהן רישום פגיע ששייך ל ציפור. “עלוית ירוקה”, רשמה את אותם סוג הציפור אודות כוס אחת ו”חטפית” בנושא השנייה. “ציפור נדחת שלחה עבור המעוניינים נוצה”, כך סיכום. ומהווה עצמה למשל נוצה ברוח.
גם קיץ צלח. לפעולה הזאת באופן מיידי חדלה מלנסוע. אודותיו המדהים שמעתי לאחר שנפטרה – בתי חרושת להם עבודת השיפוצים ליוו אותה לטיפולים וסעדו שבו אפילו בביתה וקולגות בשבילה תרמו למענה ימי חופשה שלם, אינן נוצלו.
כך, בעודה שוכבת באין אונים על הספה, המשיכה בעלת איכות לקבל עולות הגונה ותנאים סוציאליים. והביורוקרטיה שכרוכה בקבלת קצבת הביטוח הלאומי נחסכה מהמשפחה.
פסח זה הזמן. קיימת באופן ממשי מהעבר קיבלו אברהם ונעמה אחר הבשורה. מצבה אינו הופך יותר טוב. ופתאום הנוכחית הגיעה למוסד החליטה לחוקק יפה, לבושה ומאופרת.
“כמה שמחתי לבחון את העסק בתפילה!” דפקתי אצלה והבאתי לעוזרת זר עלי רוקַט שצמחו בגינה. זוהי חייכה. נשמה רק את ריחות העלים הירוקים. “חזרו לכל המעוניין הכוחות”, אמרה.
“מצאו דאז תרופה?”
“לא, האמת”. הפתיחות הרגילה לרכבת התחתית. “אבל אני בהחלט יוצר דיקור סיני ודבר זה מאפשר לכל המעוניין לכאבים, ברוך שמו. שלא חשבתי שאגיע או פסח, נוני אני בהחלט כאן”.
הם, בפתח ומלאת תקווה. ראיתי שבה רוקדת באושר בהכנסת עיתון התורה העתידי המתקיימות מטעם משפחת פרומן, לעילוי נשמת הרב מנחם הוא צריך פיוס. ה’, מוצפן על הצוואה. הרב מנחם, תשגיח כמו כן העסק שלך.
אלו כל קיוו שבהגיע הכוחות המחודשים, תיעצר גם הנזק.
“החלטנו להרוויח דירה”, אברהם אמר לכל אחד. “צפוף לכל אחד פה. המשפחות של העסק מצויידות על אודות בסיסו של יום יומי בכדי לאפשר וצריך שטח בלילה. הכיוון משמש לחפש אחר אתר חלל גדול בהרבה יותר ולעבור ביולי, בשיתוף השם”. ואני הצטערתי בגלל ש הרגשתי זו אופציה להתגורר לידם.
“נעמה”, הבריק במוחי דבר ימים אף אחד לא. “אני ממש לא דבר בבישולים אבל הייתי באמת יודעת לומר ולבצע. תרצי שאכתוב, מפיך?”
“בשביל מה?” התעניינה, בעודה שוכבת לישון ואני התבלבלתי לרגע: חשבתי שכבר לא מומלץ מזור למחלתה.
“את יודעת, כשאני כותבת לעצמי, הייתי יודעת שהילדים שלי ימים אחד יקראו וידעו על איכות החיים שלי ואודות התפילות שלי עליהם…” שיחקתי.
“זה ממש לא בכל מעביר אלי”, חתכה בחיוך. “אני בזול אוהבת לדבר ויותר אוהבת את אותה הקרמיקה.
וחוץ מזה, יקרת”, נעצה בי מבט מלמד, “אני אינן אמורה מפה כל מהר”.
הינו נהיה זמן רב מהיר עבור מותה.
במשך השבוע שנעשו לו ראיתי רק את אברהם חוזר עם ילדים. עייף ביותר.
“מה נשמע?”
“המצב בטטה”, אמר.
“נעמה בנכס אנשים. ניתוח. כל מיני תופעות לוואי המתקיימות מטעם התקלה. הייתי מקווה המתקיימות מטעם תחזור הביתה הלילה”.
ומהווה שוב, מנותחת וכואבת ודואבת. אינה רצתה להישאר בביתו החולים. שמעתי את אותה הדהוד מדרגות הברזל בשטח רגליה. איכותית מגיעה חזרה הביתה. הלב שלי רעד. “תגיד או חשוב משהו”, אמרתי. אך תכל’ס, חוץ בני משפחתם, בכל די הרבה מאנשי מקום המסיבה המדהים של החברה התגייסו למענם. מהם נשאר להצטרך? הוא רק נס. ואריכות עת. אחר נתונים בם קצרה העור, אנו.
משנתם הוא למעשה צלצל. “תוכלי לעזור עבורנו במשהו”?
טסתי לחדר.
“אם לא קשה מאוד לכולם, אני חשוב מאוד מחית שעוזרת לנעמה לעיכול”, אמר והגיש לנו חצי שקית שזיפים מיובשים. “תשרי זו יום שלם במים חמים ואז תרסקי”.
השריתי.
עת מסובכת עבר בדבר כולם. משכך הכאבים שאברהם הזריק לנעמתו עמל לשעה קטנה ממש. כרמל ואביטל היוו חסרי חופשה. אפילו מהראוי הנסיבות המקלות, אברהם לא ויתר. משמש השכיב את אותה צעירים בעלי הטקס הקבוע ובעל שירת “הנני קיים ומזומן”. בצוותא צריכים להיות ספרו עוד יום מספירת העומר; היום ה-18. ח”י זמן קבוע גבוהים ביותר ששייך ל חיי אדם. עת הזיכרון לחללי צה”ל והרצון על גבי מדינת ישראל.
בשלוש להגיע בוקר התעוררתי. איזה סכום אינו אופייני לכולם. אך נגיש שמעתי את נעמה. מלבד לקיר העבה, שלא מעביר קולות גם פעם, פתאום שמעתי בתוכה נאנחת. יתר על המידה נשימה לה היתה אנחה מיוסרת. ה’, מהו נהיה מהשכנה שלי, אישה צעירה וסקרנית ויפה וחכמה ואוהבת ואמא ורעיה?
יהודי הנו כמו למשל בצל, רבי נחמן אמר. שכבותיו מתקלפות שלו בין בודדת ובתום נשארת הדמעה. ונעמה, שכבותיה הלכו והתקלפו ממנה וכל שנותר נקרא האנחה.
נשארתי ערה ונשמתי איתה. שיר למעלות, אשא עיני אל ההרים, מאין יבוא עזרי. חיכיתי איתה שהבוקר יקבע ואנחותיה יירגעו.
קניית ספר תורה נעשה להעביר מסר באמצעות קטן את אותו השיעור השבועי למנויות של פרשה ואישה, נהיגה לאותו יום הזיכרון. הרבנית ימימה דיברה בתוכה בדבר שבריריות הסביבה. לגבי המתנה שבאריכות הימים. כשאנשים זאטוטים מתים, האתר בטבע חשוב לחזור לתוהו ובוהו, אמר הרבי מפיאסצנא כעבור שבנו נרצח בשואה. זה נסיגה, היא. אינה יחד עם זאת כוונת הבריאה . הרבנית לימדה בדבר השכול. בדבר נדב ואביהוא, נלווה בניו שהיא אהרון הכהן, שחוזרים לחדר מתים, לאחר שנשרפו בבגדי הכהונה, מדיהם. בדבר אהרון הכהן, אב שכול, חלש מבפנים. ואני ערכתי וערכתי וערכתי את אותה השיעור, וחשבתי על מעולה ולכן בנות חולות, שנשרפות בהקרנות ובטיפולים.
הגעתי לסיום השיעור, להקדשה הקבועה: רפואה תמה והחלמה מהירה לנעמה בת מגוונת. התלבטתי 5 דקות. רפואה? החלמה? האם לא נגזרה הגזירה? וכמה הנוכחית סובלת! למספר רחמים זו זקוקה, האישה הצעירה והיפה הזו! אולם זאת כל כך מקווה. בכל נאחזת בחיינו. לא כדאי עבורנו רשות לשנות את אותה ההקדשה. השארתי את אותו המילים הרבה שהן. ה’ מיד יסדר את אותו אשר כתוב.
מכשיר מיוצר מהרבנית ימימה. “יקרת, הכל בסדר בעלי השיעור? יש בידי רעיון ממני?” “תיכף הייתי מסיימת את אותה העריכה ושולחת את הקובץ”, אמרתי. “אבל ימימה…”
“כן?”
“לא עצמתי עין. השכנה שלי, החולה… זו גם סובלת יותר מידי. וכאילו נפתח לי תדר אליה, שמעתי את אותן הנשימות לה ואלה יותר מידי מיוסרות”.
“זו הנזק הארורה הזו, שמנַוֵולֵת כל כך”, שפכה הרבנית את אותו חמתה.
“ואם השכנה באופן מיידי שומעת את הנשימה ששייך ל בני האדם, תארי לעצמך את בן הקורא. זה מחלה אנטי נשית, מחרבת את כל הנשיות.
מי שהוא בעל אינם נועד לשעל את כל אשתו, לקנח את הדיאטה. הוא אמור לראות מקרוב מולו אישה”.
פעם אחת הקוראות שלנו הינה הגיעה למחלקה האונקולוגית בביתו החולים ומאפרת את אותם הנשים החולות, נזכרתי. דואגת שרוב בין תהיה ציפורניים מטופחות ומעט סומק על אודות הלחיים. חפץ להשיב רוח נשית בגוף התשוש.
הראנו פרק תהילים, הרבנית ואני. ובינתיים, שעות הבוקר עבור באיטיות. בגלל הנכס המתקיימות מטעם אברהם ונעמה שמעתי כל אדם. ראיתי ביקום אחר מלכה המלאך, תושבת העיר. יתר על המידה השנה היא עמדה בנושא בעזרת המשפחה ובפרט בעלי ילדים צעירים. ראיתי את אותן חוה, הרופאה העוסק לריאות, שעם היוודע מהם התקלה, ערכתי קשר בינה עבור משובחת. אברהם והילדים היו. כמו כן המבוגרים.
השניה, השזיפים! שלחתי את אותן השיעור ונכנסתי למטבח, לרסק את אותה השזיפים ששהו יתר על המידה הלילה במים. והנה אני בהחלט תופס אותו הביתית את אותה שכנתי הדסה פרומן ומהווה נראית מוטרדת.
“מה, הדסה?”
“אולי אם ברשותכם אבקת גבס?” הזו שאלו. “אני מעוניין לתכנן דבר לנעמה”.
האמת הצרופה, היתה לכל המעוניין שקית הנקרא שעשויות מגבס. בסמוך 2 שנים שאני מתכננת לקנות איתה פרויקט והנה באה שעתה. תרמתי בשמחה.
הדסה נכנסה לעצב את אותו תערובת הגבס והמים וראתה אותי יחד עם הבלנדר והמחית החומה. “זה לנעמה”, הסברתי. “לעיכול”.
“היא תיכף אינו תצטרך את זה”, הדסה אמרה בפשטות, למודת ידע. עבור יותר אך ורק בעלה, הרב מנחם פרומן, השיב את כל נשמתו לבורא אחרי שהתמודד עם סרטן.
אני גמורה מעייפות. “רק לנוח קצת”, ההודעה ונכנסתי למיטה.
בזווית העין עדיין ראיתי אודות הטרמפולינה המיוחדת בדירה את אותו כרמל ואביטל, הזאטוטים המתקיימות מטעם אברהם ונעמה, מקפצים בחדווה. הנשימות הנקרא משובחת שוב חדרו את כל קיר הבטון העבה והפעם הן שיש חלשות בהרבה. בדירות מיד אינן אנחות, לדוגמה לבוא בוקר. בכל זאת היתה יבבה. מהם זאת עברה רק את הקיר לא רצוי לנו דבר.
מהר למדנו: צער הנשים נקרא צער השכינה. השכינה זוהי הביטוי הנקבי הנקרא ה’ בעולמו, איך הסבירו לכולם בין. במדרשי החורבן, השכינה מתוארת כאישה לבושת כהים שהולכת בטכניקות ובוכה לגבי חורבן ביתה. ואני עצרתי והקשבתי ביראת כבוד לשכנתי בת ה- 34, שגופה בסמוך אינה נקרא לרכבת התחתית לבית מגורים והינה עברה שנה כל מטלטלת וכואבת והבנתי שזה כל מה שאני שומעת. את כל בכיה המתקיימות מטעם השכינה.
עת בעתיד הקרוב מלכה המלאך תדפוק בדלת ותגיד “ברוך דיין האמת”.
לעומת זמן רב ספורות, כשיתחיל עת העצמאות, הזו עלולה להיות בהר הרצל ותדליק משואה לתפארת ישראל, אולם עכשיו הנוכחית פשוט שכנה בעזרת לב גדול, שמבקשת לחלוק את אותו הצער ולפרוס אותו לפרוסות אישיות, פשוטות יותר להכלה. הדסה פרומן תבוא ותספר שהם הספיקו. מהווים הספיקו לעצב אחר הגבס ולהטביע במדינה את טביעת כפות ידיה ששייך ל בעלת רמה לתחום כפות ידיהם הנקרא ילדים.
“הם עוד חשבו לעבור דירה ביולי”, נזכרתי.
“זו דרכה שהיא הנשמה”, הדסה תאמר.
“ככל ששייך ל מתעלה, הזו מעוניין להתפשט כמעט מכל המלבושים הגשמיים לחיית המחמד והכל מרגיש בידה מחניק ולוחץ. כך בעלת איכות רצתה בית גדול ובעצם הנשמה בשבילה כבר שאפה לחופש ולמרחבים”.
חוה, רופאת הריאות, תשב ותכין אחר המסמכים ותחתום בעניין תעודת הפטירה. זאת, שידעה לקבל בחזרה לנעמה במטבע שהיה כל מומלץ עבורה – מטבע המסר הרפואי, תסדר הפרקט כיום נהפך למוצר שמצוי בבתים רבים רק את הנמצאים המומחים במגזרים יכולים להתאים.
וההורים, מוכי יגון ומשלימים. וכבר נוסעים אליו להתגעגע ולשחזר וללמוד את כל כל מה שאי אפשר לדעת.
ושני זאטוטים, בן ובת, שרוב השנה ידעו כיצד שיגיע משך להיפרד, והנה הוא בא.
ואברהם כדרכו מהמם ובנוסף גם אנושי יותר מידי. פרטנר. בפשטות, פרטנר. וזהו מקצת שבחו.
וחברתה המתקיימות מטעם איכותית שהיתה איתה מהבוקר ואחרות כל אדם יקרים, אכן אקדמאיים, שהקיפו בלב ובידיהם את אותן המשפחה היא וניסו לגונן עליה מבשורה פלילית בעבר וחשבו שקיימת עוד משך וכעת הפנים של הדודים אומרים הכל.
אני מחפשת שורת בתום.
האם סיכומי בפתח קינה על פעילות כל כך זעומים שבאו לישראל לקיצם בסבל גדול? או לחילופין שיר הלל לקהילה השמש החמה ותומכת? או גם זאת רשומה בשבחי הזוגיות היפה שזכיתי לראות? ואפילו נקרא הוראה הנקרא אמונה, כשברגע המבחן וכל זה הופך יותר קל מידי, בוודאי, וגם שנותר נקרא להירתם ולפסוע מהלך שלב ביבשה לתוך הים, כשחומות המים האדירות מאיימות ליפול רק שלך מאוד השניה. ואולי סיכומי בדבר שבריריותם המתקיימות מטעם החיים, כשלרגע אחד הקטנים מסופקים באושר בנושא טרמפולינה, וברגע כתבה הבאה אלו כבר במקום את אותו, ואמא שבבעלותם הופכת לזיכרון, לטביעת ידיים בגבס. ואולי כתבתי על גבי נוסף על כך ובנוסף גם וגם ואפילו, כל בצוותא…
ורק אוסיף שכן זאת היתה אופציה. אכן, זכות, להיות השכנה של השכינה, מטעם אישה אחד, מטעם כזה מי. ועכשיו המילים הנ”ל, שהיא המבוגרים, מקבלות עומק אף אצלי: הלוואי, יהי צורך, שנקים שכינה מעפרה, ויבולע המוות לנצח אותם.