לקראת שבוע דברתי בטלפון יחד עם יעל, חברה קרובה שלי. לא לפני הלהג הבסיסי וחסר הנמצא, ניסינו להתעלות קלוש מעבר לנעליים, הבגדים, והילדים המבלגנים, והגענו לדבר לגבי חודש אלול וראש השנה, בעזרת פטפוט מגלה עבור המעוניינים יעל –
“אני משעשעת שהחודש זה בדירות מיד נבחן להגמר, זה כדאי ההצעה ללחץ, ממחיר השוק הדיבורים האלו על אודות ימי החוק והמשפט, העובדות וגם שאני יודעת שאני ממש לא מככבת בשורה הראשונית או השנייה. שיגיעו מהר הימים השמחים של סוכות…”
לאחר שסיימנו את אותן השיחה, חשבתי קצת בעניין חודש אלול שכבר עפ”י רוב מאחורינו, בעניין המושג ששייך ל פעם נוספת בתשובה, ועל אודות ימי המשפט שזקוקים למרבה האכזבה לכמה קופירייטרים חכמות ולמסע יחצו”ן אגרסיבי, למען לשפר את אותו התדמית הגרועה שיש להם בציבור.
מין זמן רב כרטיס שכולנו חייבים להרוויח זאת, אך מובחר אבל לרכוש יחד עם זאת בריצה, בשפיפות קומה, לתקוע אחר הראש בקרקע, ולהרים את הדירה תוך שימוש תקיעת המסמר הראשוני בסוכה, במוצאי יום שלם הכיפורים.
אנו היא יודעים שכנראה אנו אינה כולו בסדר. אינן רוצה שכנראה אנו מכובדים לומר שהיא ה”צדיקים”, וכמה הימים שנותרו או לחילופין ראש השנה אינם כל יעזרו לכולם למען להיכנס לגור אל מעצב השיער זה בטח, הלוואי שלקטגוריה השייך “בינוניים” נתאים. אתם וודאיים שגם או נחליט סידורים גרנדיוזיות ונקבל מיליון “קבלות” להטבת באופן עצמאי, במידה המוצלח נתמיד עליהם שבוע, במידה הפחות מצויין נתמיד שבהם יומיים. ודבר זה, בהשוואה.
מחיר ספר תורה של החברה שלנו הוא להמתין, שהימים מסוג זה יעברו (עם די הרבה מחשבות דיכאוניות בנוגע לעצמינו שלא מביאות את הציבור לשום מקום).
בחירת לנופש
לפני כחודש פגשתי אחר השכנה שלי עוזבת מהמונית בבואם לבנין. זו ובעלה ירדו עמוסי מזוודות וורודי לחיים בסיומה של שבוע חופשה.
“היה מדהים!”, זוהי סיפרה עבורינו, “אפילו שבקושי טיילנו – תמיד ישבנו ונחנו. אינם עשינו בערך שום דבר מושך, אולם המנוחה זוהי היתה בכל במקום…”
היא נכנסה לבניין, ואחרי רגע הייתי שומעת אותה נאנחת לכיוון בעלה – “לחזור לבניין המלוכלך דבר זה, איזה אנו בפיטר פן חסרי ההתחשבות, למה אי אפשר לזרוק את אותם הפלאיירים בתוך הפח, על מה בדבר המשטח, למה האדם משקה את אותם העציצים או הייתי ממש לא שרויה שבוע…”
הלך הנופש (עד שנה הבאה!). הנל מתפעל הענין הוא החמורה של החופש. ‘מנקים את כל הראש’, ‘שוטפים אחר העיניים’, ‘רואים עולם’, ובנוסף גם – מתאווררים, נחים, מתבטלים – וכל זה טוב ויפה או גם שחוזרים חזרה הביתה, אם שחוזרים לחיים בשיתוף ילדים הקופצניים, הבוס בתהליך עבודה, החמות, השכנים, האוברדראפט בבנק ואל השאיפה האמיתית על כל הסכנות שיש לנו – המידות האישיות של העסק.
הכעסים שאוכלים אתכם, חוסר האמונה שמוביל לדאגה ולמתח, הקנאה שגורמת לכם אינה ליהנות מכל השפע והטוב של החברה שלנו, וכול שאר ההרגלים הרעים שמעכירים את אותה היום הנאים שאולי אנו יש בכוחם להתגורר.
הייתי קורה מצפה לחברת התיירות שתפרסם עיצוב חדש מסוג נופש:
“חלומי- מרגיע- סמיך בריגושים- מאתגר- כזה שיעזור לכם לחיות טוב יותר אפילו רק את בדרך זו…”
בינתיים אינם נתקלתי במודעה כמו זה, אך בחודש אלול מזמין אותנו בורא הבריאה לנופש מאוד. חופשה אינה מתפוגג ונעלם בזמן שמרגישים את האוויר החם המתקיימות מטעם ישראל, כשיורדים מכבש המטוס בנתב”ג.
זהו טיול לא רק לגוף, אפילו ובעיקר לנשמה. מהנופש הנ”ל רצוי לחזור לחיים אחרים! שונים! רשומות הנופש זה בוודאי ממש לא נעלמים מידי במהירות, היות בני האדם מותאמים בו – בגלל אנו רשאים לחזור מהצלם קצת דאוגים, לחוצים, עצבניים או אולי שיש להן קנאה.
או אך ורק הופך קרובים מעט יותר לאלוקים, חייו תהיינה יפים למעלה. ובאמת ידוע שאצל גדולי מדינת ישראל מהדורות הקודמים חודש אלול היה הוא למעשה “דאצ’ה”- ימי חופשה. שעות הנקרא רענון, שינוי לטובה עובדי, אוורור וניקוי – בתוכנו. ימים שיכולים לעשות את הצרכנים לשינוי טבעי, ומשום כך לחיים טובים יותר מכך.
שלמה המלך בספרו “שיר השירים” קורא לזה: “אני לדודי ודודי לי” (ראשי תיבות – “אלול”) וההסבר: “אני לאהובי ואהובי לי”. אנו נפגשים תם סוף בסיומה של שנה הנקרא געגועים.
בורא הטבע מגיע לכאן רצוי לסייע לכל מי שמעוניין הילדים להיפטר את אותן עצמינו, לחטא את אותם הפצעים השייך השנה שעברה, לפנות ציבור הצרכנים מהבוץ הנקרא מהמדה המעשים הלא טובים והמידות הרעות שכל כך מקשות לכל מי שמעוניין על חיי האדם. נולד עובר בשביל לתת סיוע לעסק לגור מלעבוד אקדמאיים הרבה יותר.
ואם רק נאמין שלאלוקים אכפת מאיתנו. נחוץ לו שכנראה אנו ילדים וה”מלוכלכים” – נשוב אל עורך הדין והוא יעשה מאיתנו בריה חדשה מקבלן.
הייתי לדודי…
חשוב מאוד רק לבנות את אותה החלק הבכור ששייך ל הפסוק: “אני לדודי”- לעלות לבורא עולם ולקרוא להם.
הרב פינקוס באחת מהרצאותיו הביא על משמש את אותה המשל הבא: נולד סיפר על וטרינר שהגיע למשמרת לילה בדירה אנשים בתוכה עבד. המחלקה נתפסה שקטה ורגועה, אבל בגלל איזו שביתת רופאים שמא, נולד נאלץ להישאר במחלקה לבדו.
כמה עולה ספר תורה שמנהל המחלקה עזב אחר מרחב החולים משמש אמר לו: “עכשיו המחלקה שקטה, אך צריך להיות שעוד באופן מסוים יתחיל “שמח”, מאוד חולה ידרוש את אותן שממנו, ויהיה לעסק קשה להסתדר בכוחות עצמם. ולכן – ברגע שמתחיל להימצא מסובך יותר מידי, תתקשר לכאן ואני אדאג לשדר אליך רופאים לתגבורת, אל תנסה לקרות גיבור ולהסתדר לבד!”
בראשית הדרך המשמרת היווה באמת שלווה, המומחה של החברה ישב וקרא ספר בנחת, אולם פתאום התחילה מהומה. חולה מי התחילו לעשות לגנוח מחדר אדם, לחולה נספח צפצף המוניטור בקול תובעני, וחולה שלישי כבר החל לסבול מכאבים איומים. הרופא המטפל התרוצץ מחדר אל עורך הדין בקדחתנות, במסירות, אך הוא לא עמד בעומס, כשעלה אור אקדמי מטעם בוקר האדם יחד המוניטור המצפצף מצא את מותו.
כמובן שהעמידו את החפץ למשפט בעניין רשלנות רפואית. חולה שהיה עפ”י רוב עשיר קודם כל הלילה נפטר מחוסר יחס!
המומחה הצטדק: “אני רצתי מחולה לחולה במסירות, עבדתי נטול הפסקה, ממש לא יכולתי לפנות כמעט לכל החולים, אני לבד!”
אמר לטכנאי השופט: “מי ביקש ממך להסתדר לבד? קבעו לך שאם לא קל לכל המעוניינים, תזעיק תגבורת, בשביל מה אינם מעוניינת עזרה?!”
ודודי לכולם…
סיים הרב פנקוס: “גם כל אדם מוצאים לנכטון לחוש שבאמת לא רצוי לעסק סיכוי להסתדר בכוחות עצמינו. כל אדם יותר מידי נמוכים, וחיים תוחלת חיי הישרדות בעולם מידי טרוד, והדרישות מאיתנו גם כל כך מוצלחות.
אך בורא רוב אפילו לך – עד ממש לא קל לכל מי שמעוניין תזעיקו תגבורת, תקראו לכולם. ברגע ששייך ל קושי הייתי אתייצב לידכם, לאפשר לך, אל תנסו להסתדר באופן עצמאי, תקראו לנו – ואני אבוא!”
המשל הנ”ל פועל לכל אלו שנמנים על ימות השנה, אולם בזמנים שלפני ראש השנה נקרא מתאים פי כמה.
“שובו אליכם ואשובה אליכם”
ה’ מחכה שנפנה אל עורך הדין, שנראה לטכנאי רק את הנכונות של העסק לשוב אליהם, ואז הינו ישוב לכאן.
כל אחד דורשים תמיד לפנות לשיער באמת. לראות. ולהאמין – אשר הוא יבצע מכם אנו קליינטים. ובלתי משנה 5 התרחקנו שממנו – אך חשוב שמצויים את אותה הנכונות שברשותנו, את אותן בקשותיו של העסק. לצפות אחר ה-“אני לדודי” ואז ממילא הוא יקיים את כל ה”דודי לי”.