כשהייתי בשכבה הבכירה בגן ילדים, הרגשתי בשמיים. אני בהחלט הכי רצינית. אבל אזי הגעתי לכתה א’, שוב הייתי הצעירה בייחוד, ומעליי היוו הרוב ארגונים. כדי לגמור את כל אזור הצבע היסודי, אני בהחלט צריכה לנסוע לכתה ח’, שהייתה רחוק מאוד הנה ה שנה ממני. נצח. בנוסף, אני בהחלט זריזה שעד שאגיע לכתה ח’ אהיה לא פחות בת 90, ובין כה וכה, אינו יהיה עבורנו מהר צורך מעשי בחיינו. הרי מדוע להגיע לבית ספר בכלל?
ניסיתי להגדיר לאמי הגיון פשוט הוא, אבל אינה הקשיבה עבורינו. ישבתי בפרצוף חמוץ אודות המדרגות ובעודי ממתינה להסעה, חשבתי כמה מורכבים חייו, ולאיזה מטרה הורינו אפילו פעם איננו סוברים שום דבר.
ביד בודדת החזקתי אחר כל תיק ארוחת-העשר שלי, ובשניה את אותה בקבוק המיץ שלי, והסתכלתי בנושא נעליי המודרניות. ידעתי שאין הן יכלו ללכת לשום מקום פנוי בלעדי, ובכל זאת המשכתי להסתכל אודותיהם. ככלות הכול, הוא למעשה נעשה זוג הנעליים הפתוחות ה-1 שלי, והסרט ללא ספק יגדל את אותה מעמדי בחברה.
באותו הבוקר, המורה קיבלה אחר פנינו בשמחה ובפיה נראה אזור מעצב השיער היסודי מרגש מידי, שכמעט שכחתי שבטח אהיה בת 90 כשאסיים את המקום. ספר תורה מחיר הזו סיפרה לכל מי שמעוניין שהתהליך הבכור אשר נעשה יהיה ללמוד להתפלל.
חשבתי שזה מגוחך. כשמבוגרים מתפללים הם ממלמלים ולוחשים, ולפעמים מפהקים. וגם אחת בלבד לא הבנתי מהו אלוקים עלול לקבל אותם, ממקומו בשמיים. כשרציתי לדבר בשיתוף אלוקים, נהגתי להגשים את אותן דלת חדרי ולדבר בקול ניכר. סיפרתי לאלוקים מאוד הדבר אני בהחלט רוצה, בשפה לא יקרה, ואם לא קיבלתי העובדות שרציתי, חזרתי בעניין הבקשה בקול ניכר בהרבה יותר. יש אפשרות ש לא שמע, ואולי משמש היווה עסוק וטיפל במישהו את אותה.
סוציולוגי גולדי
ואז ראיתי אחר הילדה בכסא הגלגלים. כסא גלגלים צעיר ואפור, כזה שתמיד רציתי אשר עבורנו. עבור ההפסקה, הציגה המורה את אותה הילדה החדשה בפנינו, ואמרה לכם ששמה גולדי. בעלי הישמע הצלצול, התאספנו אנו סביב גולדי. זו התפארה ככה שכסא הגלגלים שלה קצרצר לדוגמה תחבורה. הזו דוושה בתבנית המסדרון ובחזרה, ואז הסתובבה בעלי הכסא במעגלים ובזיגזגים בתוך הכתה. משמש ניווכח מאוד מהנה, שחברה שלי הציעה לחיית המחמד חטיף בתמורה לסיבוב בכסא הגלגלים. שלא השתנ זמן, וליד הכסא השתרך טור יקר שהיא ילדות שחיכו לסיבוב שבהן בכסא. כשהגיע תורי, הצעתי בשבילה את כל ארוחת העשר של מחר, וכשדוושתי במסגרת המסדרון, הרגשתי בשמיים.
גולדי ואני הפכנו עסקים מצויינות. ישבנו זו לתחום אותם בכתה ולעתים קרובות הנוכחית נתנה לכולם להעביר זמנם סיבובים בכסא לה בחינם. מספר שבועות חלפו, ויום אדם אמרה עבור המעוניינים אמי שתגיע מאוחר יותר מכך הביתה, וביקשה שאלך אל הבית הנקרא גולדי. התרגשתי בכל שנתתי לעוזרת חצי מארוחת העשר שלי באותו עת. כעבור קורס הנדל”ן, אימה של גולדי הסיעה אותנו חזרה הביתה במכונית, ואנחנו תכננו איך נבלה את אותן המשך איכות החיים ביחד.
חדרה מטעם גולדי נהיה בקומה המקדימה, והיא הפתח את העסק אליהם בגאווה. כשנכנסתי אליו, נהיה נדמה עבור המעוניינים לזמן שנכנסתי בעזרת מעבדה צעצועים. המדפים בחדר שיש עמוסים בבובות מחרסינה, פלסטיק ובד בכל מקום עיצוב, הדירה ולבוש. בע”ח פרווה עיטרו את אותן מיטתה לכל אלו שנמנים על האורך, ובחדר עמדו נספח ארגזים בוגרים, שלמים בכל מקום צעצוע שרק אפשר להעלות בעניין הדעת. בין משני הארגזים עמד שולחן ציור, ומטבח פלסטיק צעיר כיוון בדירות מיד למיטה.
“מי קנה לכם יותר מידי משמעותית צעצועים?” שאלתי בפליאה.
“זה בגלל שאני חולה”, השוויצה גולדי, והסתובבה בכסא הגלגלים לחיית המחמד.
“באמת?” שאלתי, “איך את אותן יודעת?”
“כולם יודעים”, הזו אמרה בהבעת תשומת לב. “הייתי בעצם במעונו אנשים בשנה שעברה, עפ”י רוב חצי שנה”.
הידיעה הדהימה את העסק. “למה היית בבית חולים?” שאלתי בסקרנות.
“כי אני בהחלט חולה”, הזאת צחקקה, “שם קיבלתי את כל המתנות האלה”.
איזה מה נעים היה לה! זוהי הינה חולה, נמכר בשם בשבילה כסא גלגלים ומעל לכול, זאת הייתה בכל בית קליינטים וקיבלה את אותם המתנות האלה.
“וואוו! נהיה לכל המעוניינים כיף בבית החולים?”
“טוב”, הנוכחית חשבה הרבה פחות, והמשיכה, “לפעמים… קנו עבורינו גלידה ומתנות וכל מיני פרמטרים. הוא היה כיף”.
“את תחזרי לביתך החולים”?, שאלתי בקנאה.
“אם אני שוב פעם אהיה חולה ממש, אז כן”, זו אמרה. “רוצה להנות בבובה ההולכת שלי?”
שיחקנו במשך כמה דקות, נוני הרי התחלנו לריב מיהו תיהיה אימא מטעם הבובה. גולדי הבטיחה לספר עבור המעוניינים סוד או לחילופין אתן לחיית המחמד להמצא האימא והסכמתי.
“אבל תגידי עבורינו עכשיו”, ביקשתי.
“טוב”, הנוכחית אמרה. התקרבתי אליה והיא לחשה באוזני: “אני הולכת למות”.
“למה?”
“כי הייתי חולה”, זאת אמרה בתכליתיות. “וכשאת חולה, המון פעמים רק את מאפשרת למות. בגדול שמעתי את אותן האחיות מדברות על אודות זה”.
“ומה תעשי בשמיים?”
“אני אהיה לתחום אלוקים”.
שהן אינן. אלוקים נמכר בשם בשמיים, ומהווה תראה לידו. חיי האדם בכל אינם הוגנים.
“אני אוכל לחפש מאלוקים דבר שאני רוצה”, הזאת אמרה בגאווה. “ואני שלא אצטרך להתפלל, בגלל ש אני בהחלט אהיה מאוד לידו”. ואז הרים במוחי דבר חשוב זוהר. עד זו תהיה כל קרובה לשם, היא מאפשרת לחפש אחרי אלמנטים בשבילי. כשהעליתי בפניה את אותן הרעיון, היא הסכימה בשמחה.
“כן”, הנוכחית אמרה בהתרגשות. “אני אספר לאלוקים פרמטרים הטובים עלייך, בגלל את כל האגודה שלי. הייתי אבקש ממנו להקשיב לתפילות שלך”.
שמחתי מידי, אינם יכולתי להירגע… “אז זמן מסויים תעלי לשמיים?” שאלתי בו.
“אני לא יודעת זמן מסויים בדיוק”, הזאת ענתה לאחר תגלית נוספת. “אבל לפני שאני אלך לחדר, אלוקים ישלח מלאכים ליטול אותך, ואז הייתי אדע”.
וו’אוו, חשבתי לעצמי, אך מזל אנו צריכים לי, שישנו לכל המעוניין ביזנס מהסוג.
המשכנו להנות בבובות אם שאבי מיוצר לאסוף אותך. זה נודעה הפעם האחרונה שראיתי את אותם גולדי. כמה זמן בעתיד הקרוב סיפרה לעסק המורה, שגולדי אושפזה בבית החולים כיוון שהייתה חולה ביותר, ושעלינו להתפלל עבורה מדי בוקר. כולנו הכינו ברכות החלמה-מהירה לגולדי, ובשלי, ציירתי ילדה עליזה, יושבת בדבר עננים, בתקווה שתזכור את העסק כשתגיע לשמיים.
הפרידה
גולדי נפטרה איזה סכום זמן קבוע עבור חנוכה. ישבתי במזכירות מרחב המעצב. היה עבורנו חום וחיכיתי שאמי תיקח ההצעה חזרה הביתה. תם סוף חליתי, נוני אינם נהניתי מזה כמעט בכל. לפתע, נחפזה המנהלת לחדר ולחשה דבר באוזני המזכירה. ראיתי שדמעות ממלאות את אותו עיניה, ותהיתי בשביל מה הזו בוכה. ואז המורה שלי נכנסה אל עורך הדין, ואני התפלאתי לבחון שהמנהלת מחבקת בו, וששתיהן בוכות. 5 זמנים מעתה ואילך הגיעה אמי לחברה הספר. מהמדה אבא או אימא הצטופפו עם , ואני תהיתי אם אמי תבכה אפילו זאת.
אולם לא בכתה. זאת תמיד ישבה אתי, ידה בשטח סנטרי ואמרה לכולם שחברתי, גולדי, נמצאת בשמיים. הזו אמרה לכם אינה אהיה עצובה, מכיוון ש זאת בטח מאושרת ביותר להימצא ליד אלוקים. ידעתי את אותן נקרא מיד, והוא לא הבנתי למה הזאת מגלה עבור המעוניינים זאת. ואם הנישות ידעו שגולדי מאושרת בשמיים, מדוע העוזרות בכו?
ידעתי שגולדי תעלה לשמיים, וידעתי השייך שרויה בתוספת ל אלוקים, ושהיא תזכור אותך. דיברנו על הוא כשהיינו אצלה בכל בית. לא הבנתי למה המנהלת, המורה שלי, ואמי, מתנהגות בצורה מוזרה כל.
“נו, טוב”, הרהרתי בלאות, “המבוגרים נוח אינן מנחשים שום דבר”.